מחקר במכון ויצמן: מה קובע אם וירוס ההרפס יהיה פעיל או "יירדם"

חוקרי מכון ויצמן גילו כי תוצאת ההידבקות של תא בודד בציטומגלווירוס האנושי (HCMV) נקבעת בעיקר לפי מספר חלקיקי הווירוס שמצליחים לחדור לתוכו. אם מספרם נמוך מסף מסוים שנקבע לאותו תא, הווירוס עשוי לעבור למצב רדום (לטנטי); חריגה מהסף הזה מקדמת התפתחות של זיהום פעיל - כך מוסבר בפרסום בPNAS.

HCMV שייך למשפחת וירוסי ההרפס, ולאחר ההידבקות הוא נשאר בגוף לכל החיים. בדרך כלל הוא אינו גורם לבעיות חמורות, אך כאשר המערכת החיסונית נחלשת הוא מסוגל להתעורר מחדש. בנוסף, הציטומגלווירוס עלול לעבור מאישה בהריון לעובר ובמקרים מסוימים לגרום להפרעות התפתחות חמורות ולאובדן שמיעה. אחד המקומות שבהם הווירוס מסוגל להסתתר בגוף הוא המונוציטים - תאי מערכת החיסון. לאחר שהמונוציטים הופכים למקרופאגים, הם נעשים רגישים בהרבה לזיהום פעיל.

קבוצתה של פרופ' נועם שטרן-גינוסר הראתה שתפקיד חשוב ממלא כבר השלב הראשון של ההידבקות. אל המקרופאגים חודרים חלקיקי וירוס רבים יותר מאשר אל המונוציטים. כאשר החוקרים הוסיפו למונוציטים, באמצעות שינוי גנטי, קולטנים יעילים של HCMV, מספר חלקיקי הווירוס שחדרו אליהם גדל פי 15 בממוצע, ובמקביל עלה בחדות גם שיעור התאים עם זיהום פעיל. החוקרים זיהו גם את אינטגרין β3 - אחד מחלבוני פני השטח שמסייעים לחדירת HCMV אל המקרופאגים.

בעבודה נוספת חקרו המדענים את חלבוני הווירוס IE1 ו-IE2, שמופעלים מיד לאחר ההידבקות. IE1 הורס מבנים תוך-תאיים שמדכאים את הגנום הוויראלי, ו-IE2 מגדיל את מאגר אבני הבניין הדרושות לסינתזת DNA. יתרה מזו, הפעלת IE1 התגלתה כמספיקה כדי להוציא וירוס שהיה במצב רדום מ"שנת החורף". לדעת החוקרים, הבנת סף ההידבקות של התא עשויה לסייע באיתור מאגרים לא ידועים של HCMV רדום ובפיתוח דרכים למנוע את התעוררותו מחדש.