פורטל JDN על השטריימל: היסטוריה, סמליות ועלותו של הכובע החסידי

בפורטל JDN פורסמה כתבה מפורטת על השטריימל – כובע הפרווה המסורתי שהפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר של העולם החסידי. עבור החסידים אין מדובר רק באביזר יקר או בפרט מתוך התלבושת המסורתית, אלא בחלק בלתי נפרד מהשבת ומהחגים, הקשור בזיכרון המשפחתי, בשייכות לקהילה ובכבוד לקדושת היום.

השטריימל נראה בדרך כלל ככובע פרווה רחב. הוא עשוי מפרווה בגוונים כהים – מחום ועד שחור כמעט. כובע כזה נפוץ בקרב חסידים שקהילותיהם קשורות היסטורית להונגריה, גליציה, רומניה ואוקראינה. בקרב החסידים הפולנים נפוץ הספודיק – כובע גבוה, צר וכמעט גלילי. באופן מסורתי הוא עשוי מפרווה שחורה. ספודיקים חובשים נציגי החצרות החסידיות גור, אלכסנדר, אמשינוב ומודז'יץ. גרסה נוספת היא הקולפיק. הוא מזכיר ספודיק גבוה, אך בדרך כלל גוונו חום בהיר, קרוב לצבעו של השטריימל. הקולפיק נחשב פריט לבוש מיוחד ונדיר למדי. חובשים אותו בעיקר ראשי החצרות החסידיות ולעיתים גם בניהם הרווקים לאחר בר המצווה.

מקורו של השטריימל נותר שנוי במחלוקת. בציבור היהודי ידועה אגדה שלפיה במאה ה-16 הורו כביכול השלטונות הפולנים ליהודים לשאת על ראשם זנבות של חיות טמאות, מתוך כוונה להשפילם. על פי אותה מסורת, היהודים הפכו את הדרישה המשפילה לכובע חגיגי מפואר. בגרסאות שונות של האגדה מיוחס הצו למלך פולין זיגמונד הראשון או לשלטונות הרוסיים. קיימת גם גרסה אחרת, שלפיה נאסר על היהודים לחבוש כיפה או להותיר את הפאות גלויות. כדי לשמור על הסממנים הדתיים ובה בעת להימנע מעונש, החלו היהודים כביכול לחבוש כובעי פרווה גדולים שהסתירו את השיער ואת הפאות. אולם אין די אישושים תיעודיים לסיפורים אלה, וסביר שהם משקפים הסברים מאוחרים יותר למקורה של המסורת.

הגרסה הנחשבת הגיונית יותר היא זו של השפעת אופנת האצולה במזרח אירופה. באקלים הקר של פולין, ליטא, אוקראינה והונגריה היו כובעי פרווה חלק נפוץ מלבוש החורף של בעלי האחוזות ובני האצולה. ייתכן שהקהילות היהודיות אימצו את הגזרה הזו והעניקו לה משמעות דתית וסמלית משלהן. עם הזמן הפך כובע הפרווה לחלק מהתלבושת החגיגית ונשמר גם לאחר שלבוש מסוג זה יצא מהאופנה היומיומית.

על התפתחות המסורת השפיעו גם ניסיונות השלטונות להגביל את הלבוש היהודי. במאה ה-19, בתקופת שלטונו של הקיסר ניקולאי הראשון, הונהגה מדיניות של אחידות כפויה במראם של היהודים. בקהילות מסוימות התירו הרבנים לוותר זמנית על פריטים מסוימים של הלבוש המסורתי, אם היה בכך צורך כדי להציל חיים ולמנוע רדיפות. עם זאת, החצרות החסידיות בפולין ובאוקראינה ראו לא אחת בשמירה על התלבושת המסורתית שאלה עקרונית והמשיכו לעמוד עליה חרף הלחץ.

במסורת החסידית לשטריימל יש משמעות לא רק היסטורית אלא גם רוחנית. בשבת ובחגים אין מניחים תפילין, ולכן השטריימל נתפס כמעין "כתר" של שבת, המזכיר את הקשר הרוחני של היהודי עם האל. רבי פנחס מקוריץ, אחד מתלמידי הבעל שם טוב, הביא משחק מילים שלפיו אפשר לפרש את המילה "שבת" כ"שטריימל במקום תפילין". רצועת הקלף המחברת את החלקים השונים מזכירה את הקלף שבתפילין. הבטנה מעור מתקשרת לרצועות התפילין, והקשר הקטן בחלק האחורי – לקשר של תפילין של ראש.

תשומת לב מיוחדת ניתנת למספר זנבות הפרווה שמהם מיוצר השטריימל. בהתאם למסורת ולהזמנה, מספרם יכול להיות 13, 18 או 26. מספרים אלה נקשרים לשלוש עשרה מידות הרחמים של הקב"ה, לערך המספרי של המילה "חי" ולגימטרייה של שם ה' בן ארבע האותיות. הסבר קבלי נוסף קשור למקור הפרווה. מכיוון שהפרווה מגיעה מבעלי חיים שאינם נמנים עם הכשרים, השטריימל נתפס לעיתים כדוגמה להעלאת הגשמי והפיכתו לחלק מן הקדושה.

שטריימל חדש עשוי לעלות בין 7,000 ל-30,000 שקלים, ודגמים מסוימים יקרים אף יותר. רבנים ופעילים ציבוריים ניסו לקרוא לחרם על יצרנים מסוימים ולהביא להורדת המחירים. אולם יוזמות כאלה נתקלו במציאות של השוק החסידי: משפחות שואפות לרכוש עבור החתן שטריימל איכותי ויוקרתי, והיצרנים מתחשבים בביקוש הגבוה ובאופנה המשתנה.

מחלוקות נפרדות קשורות להגנה על בעלי חיים ולאיסורים על ייבוא פרוות טבעיות. הצעות להגביל או לאסור לחלוטין את הסחר בפרוות מעוררות דרך קבע התנגדות מצד חברי כנסת חרדים ונציגי קהילות דתיות. היצרנים, מצידם, טוענים כי בעלי חיים רבים אינם מומתים במיוחד לצורך ייצור שטריימלים אלא למען תעשיית הפרוות בכללותה, ואילו הזנבות היו עלולים אחרת להפוך לפסולת ייצור.

כפי שמצוין בכתבת JDN, השטריימל הוא פריט לבוש חגיגי, סימן השתייכות לקהילה מסוימת, תוצאה של מלאכה מורכבת ומוצר יקר. במקביל הוא נותר סמל של השבת, מושא לפרשנויות דתיות וחלק ממסורת בת מאות שנים שממשיכה להתפתח בהשפעת האופנה, הכלכלה והדיונים הציבוריים.