ראש השנה: המהות והמנהגים

שמו של החג, ראש השנה, מעיד על מהותו: כשם שהראש מנהיג את כל הגוף, כך שני הימים הללו קובעים את הכיוון ומניחים את היסוד לכל השנה הבאה. בעת הזו קובע הקדוש ברוך הוא את גורלו של כל אדם, ובני האדם מקבלים אותו כמלך וכבורא. ראש השנה פותח את תקופת "עשרת ימי תשובה", המסתיימים ביום כיפור.

החג נחוג תמיד בשני ימים רצופים (ב-1 וב-2 בחודש תשרי). בעת העתיקה לוח השנה לא היה קבוע שנים מראש: החכמים בירושלים הכריזו על תחילתו של החודש החדש רק לאחר שעדים ראו את מולד הלבנה. בשל עיכוב אפשרי בהעברת המידע נהגו לשמור את החגים שני ימים רצופים, כדי לא לטעות. המסורת הזו נשמרה עד היום.

לפי המסורת, ב-1 בתשרי נברא האדם הראשון – אדם. הוא היה הראשון שהכיר בגדולת הבורא וקרא לעולם כולו להכיר במלכותו. באותו יום עצמו חטאו אדם וחוה וגורשו מגן עדן. ב-1 בתשרי הוכיח אברהם אבינו את נאמנותו לאל, כשעמד בניסיון הקשה מכל. במקום בנו הועלה איל לקורבן – ולזכר המעשה הזה תוקעים היום בשופר (קרן של איל). קול השופר מעורר את הנשמה, קורא לחשבון נפש ומסמל את הכתרת הבורא. אם היום הראשון של ראש השנה נופל בשבת, תוקעים בשופר רק ביום השני.

על שולחן החג מונחים "סימנים" – מאכלים המסמלים איחולים שונים: תפוח ודבש – לשנה טובה ומתוקה, רימון – כדי שזכויותינו ירבו כזרעי הרימון, ראש של דג או של כבש – כדי שנהיה "לראש ולא לזנב".

ביום הראשון של החג, אחר הצהריים, נוהגים ללכת אל מקווה מים טבעי ולקיים את מנהג "תשליך", ולהשליך באופן סמלי את החטאים אל המים. בליל היום השני של החג טועמים פרי שטרם אכלו בעונה הזו, כדי לומר את ברכת ההודיה "שהחיינו".