עומר שם טוב בראיון ל"מעריב": 505 ימים בשבי והנשיקה הכפויה למחבל

עומר שם טוב, שהיה 505 ימים בשבי מחבלי חמאס, העניק ראיון מפורט וגלוי מאוד לעיתונאית שרי מקובר-בליקוב מ"מעריב". בשיחה הוא סיפר על חטיפתו בטבח במסיבת נובה, על הרגע הנורא שבו אנשי התעמולה של חמאס אילצו אותו לנשק מחבל מול המצלמות ב"טקס שחרור" משפיל, על הפחדים שלו ועל תחושת הבושה, וגם על תגובות האנשים, שלא הטיחו בו ביקורת אלא תמכו בו.

"כמה דקות לפני שיצאנו מהרכב, אחד המחבלים אמר לי: "אתה תנשק בראש את מי שיעמוד לידך על הבמה", סיפר עומר. "התחלתי להתווכח איתו. אמרתי: "זה לא יקרה". אבל במקביל פחדתי, כי אסור היה להרגיז אותם כשהחופש כבר מעבר לדלת". כשהעלו אותם לבמה ואילצו אותו לנשק את המחבל במצח, הוא אמר לעצמו: אני אחזור הביתה, והוא וכל זה יישארו שם.

עומר שם טוב סיפר שהאפיזודה המשפילה הזו הטרידה אותו מאוד במפגש עם הוריו: הוא חשש שיכעסו. אבל הם רק הרגיעו אותו והסבירו שהכפייה הייתה מובנת לחלוטין לכולם. גם במפגשים מאוחרים יותר עם אנשים אמרו לו שההתנגדות הברורה שלו נתפסה כביטוי של אומץ וכוח מול מחבלים חמושים ולנוכח המצלמות.

הוא סיפר גם על הרגע שבו נמסר לו על חיסולו של אותו מחבל, סבאעי אבו חסנה, שהחזיק אותו בשבי במשך יותר משנה ושאותו אולץ לנשק. באותה עת היה עומר בניו יורק, שכב על הדשא בסנטרל פארק, האזין למוזיקה וקרא ספר. הוא הודה לנציג השב"כ שהתקשר אליו על ההודעה, ואחר כך סיפר על כך להוריו. "אבל לא הרגשתי משהו שישנה לי את החיים", הוא מודה. "אני שמח שהוא מת, הוא היה אדם נורא, גרם לי הרבה סבל ועשה דברים נוראיים מאוד, שלא סיפרתי עליהם הכול. אבל את החיים שלי זה לא שינה. השארתי את הרוע מאחור".

עומר שם טוב, לדברי המראיינת שרי מקובר-בליקוב, נראה כעת מאושר. הוא כבר הספיק להיפגש עם חברים ותיקים וחדשים, לחזק את הקשרים עם חטופים משוחררים אחרים, לטייל בעולם ולהתחיל ללמוד משחק בארצות הברית, כפי שחלם פעם.

בימים אלה יוצא ספרו הראשון, "מפגש עם עצמי בגיהינום", בהוצאת "סלע מאיר". עומר מודה שלא חשב לכתוב ספר, בייחוד משום שאחרי 7 באוקטובר כבר יצאו כמה ספרים כאלה. "לא רציתי להפוך לחלק מהמדף הזה של הקטגוריה "חטופים"", הוא אומר. אלא שאחר כך שקל את ההצעה והבין שדרך הספר הזה הוא יוכל לתת משהו גדול יותר מאשר סיפורו של עוד חטוף. "חשבתי שאדם שעובר משבר אולי יוכל למצוא בספר כלים ונקודות ציון, אור ותקווה שיעזרו לו. לכן הסכמתי".

לדברי שם טוב, הספר הזה שחרר חלק ממנו. הוא קיווה שכשכל החטופים יחזרו הביתה הוא ישוחרר מהחובה לדבר על עצמו, הכול יישאר מאחור והוא יוכל במידה מסוימת להיות אנונימי. השבי הפך אותו למוכר בניגוד לרצונו, הוא לא בחר בזה ולא רצה בזה. "רציתי להיות שחקן מצליח, לבטא את עצמי דרך האמנות ולהיות בה כל כך טוב עד שהיא כנראה הייתה הופכת אותי למפורסם. בכלל לא רציתי להיות מפורסם בגלל חטיפה ושבי", מודה עומר. "לא נעים לי כשמרחמים עליי. לא נעים לי כשאומרים שאני גיבור. אני לא רואה את עצמי כגיבור. זו הייתה מציאות שנכפתה עליי. הגיבורים הם החיילים, המילואימניקים, כל מי שנלחם עליי בבית".

עומר שם טוב שהה במנהרה תת-קרקעית 505 ימים כמעט בבידוד מוחלט ובחושך. עומר שוחרר ב-22 בפברואר 2025 במסגרת העסקה עם חמאס. אחרי שחרורו סיפר שהמחבלים הרעיבו אותו, נתנו לו מים מלוחים, ובחלל שבו הושם לא היה אפשר לעמוד או לפרוש את הידיים. מקור האור היחיד של עומר היה פנס קטן שהסוללה שלו נגמרה כל הזמן. אבל את החוויה הקשה מכול, קשה יותר מהרעב ומהיעדר המים, הוא מכנה הבדידות.