התקרית עם השלט לשחרור יגאל עמיר: עדויות משני הצדדים

אילן מנס, פעיל בן 76 במפלגת "ישר" וסגן אלוף בדימוס בצה"ל, הוכה לאחר שניסה להסיר שלט הקורא לשחרורו של יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. השלט נתלה על גשר במחלף חמד בכביש 1 בדרך לירושלים. כשמנס ניסה להסירו, לדבריו תקפה אותו קבוצה של כעשרה צעירים: הם הפילו אותו לקרקע, החזיקו אותו ובעטו בו. מיד לאחר התקיפה מנס לא אושפז, אך כעבור כמה ימים חש חולשה ביד שמאל ואצבעותיו הפסיקו לנוע כרגיל. הוא הובא לבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים, שם גילתה בדיקת CT דימום במוח. מנס אושפז במחלקה הנוירוכירורגית ועבר ניתוח. מנהיג "ישר", גדי איזנקוט, פנה למפקח הכללי של המשטרה, דניאל לוי, בדרישה לחקור את התקיפה כאלימות על רקע פוליטי.

הנושא נדון בהרחבה בתקשורת הישראלית לאורך כל השבוע שחלף, והשתלב באופן מוצלח במיוחד בקמפיין הבחירות של גדי איזנקוט, שיצא בגינוי זועם של התקרית ובקריאה למשטרה לברר מיד את העניין ולהעניש את האשמים במלוא חומרת החוק.

המצב חד-משמעי במידה שבה גם תגובת הציבור אליו צפויה: בבית החולים מצא את עצמו אדם מבוגר, נאבק נגד אלה המגינים על זכויותיו של רוצח יצחק רבין, שהחליט לתלוש שלט שעורר את זעמו.

אך עולות שאלות. והראשונה שבהן: מדוע מותר לתלוש שלט?

במהלך שלוש שנות מלחמת "חרבות ברזל" ראינו כמות עצומה של שלטים "בוגד" עם דיוקנו של בנימין נתניהו, "אתה בראש – אתה אשם", המופנה אליו עצמו, "אנחנו נספים בגללך, הצל אותנו חיים", "עסקה עכשיו" ורבים אחרים. יתרה מזאת, השלטים לא רק ולא כל כך ליוו הפגנות – הם נתלו ונותרו ללא השגחה, משום שאיש, לרבות השלטונות, לא היה מעז להסירם. הזכות להביע דעה. אילן מנס, כמשתתף פעיל במחאות נגד הממשלה, ידע זאת היטב.

החוק מתיר לתלות שלטים רק במהלך הפגנה. במקרה של המחאה לשחרור יגאל עמיר כך היה בדיוק: הפעילים תלו את השלט על גשר אבו גוש מוקדם בבוקר ועמדו בקבוצה לידו. במחאה השתתפו כעשרה אנשים, בהם בני נוער וקשישים. מטרת המחאה הייתה למשוך את תשומת לב הציבור לנושא, ליצור שיח ציבורי. שיח אינו תלישת שלט שאתה לא מסכים עם הסיסמה שעליו, אלא הצבת דעתך שלך, אולי ההפוכה, באותם תנאים. קיומן של דעות שונות בחברה הישראלית הוא אחד הערכים המרכזיים המאפשרים למדינתנו להתפתח ולהתקדם. האם לא כך?

במקרה הזה, בהתחלה כך אכן היה. בשבע בבוקר נתלו במחסום אבו גוש שלטים "חופש ליגאל עמיר", ולצדם החלה הפגנה קטנה. אנשים ראו את השלט, נסעו, האטו, היו שהתרעמו והיו שהביעו תמיכה. בסביבות 16:20 הגיעו לאותו גשר גבר ואישה, עמיחי ושרה, המחזיקים בעמדה ההפוכה. הם תלו את השלט שלהם "שיגאל עמיר ירקב בכלא" על אותו גשר, לכיוון היציאה לתל אביב. "בהחלט לא אהבנו את זה, אבל זה לגמרי נורמלי: הם יוצאים עם הדרישה שלהם, ואנחנו עם שלנו", אומר אליעזר יהודי, אחד ממארגני המחאה של תומכי שחרורו של יגאל עמיר.

לדברי אליעזר, המארגנים התייעצו עם עורכי דין כדי לקיים את האירוע בצורה חלקה ככל האפשר, ללא הפרות, בהתאם מדויק לחוק. אילו החוק היה אחד – לכולם. וההגנה על הזכויות הייתה זהה – לכולם.

אז מה קרה על אותו גשר? אילן מנס סיפר על כך לכלי תקשורת רבים – לאולפן הוא הגיע בליווי דוברו לשעבר של שמעון פרס, וזו אחת הסיבות שהפרשה זכתה לתהודה כה רחבה. ותק של 35 שנות עבודה בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית, שעליו סיפר מנס בראיון, והדאגה הפומבית של גדי איזנקוט – גם הן סיבות משמעותיות בהחלט. אלא שהפרשה זכתה לתהודה בגרסתו של אילן מנס בלבד. את האנשים שהוא מאשים בתקיפה ובהכאה – ושטוענים שהתוקף היה דווקא מנס – העיתונאים אפילו לא מתשאלים.

נביא את גרסאות שני הצדדים. התקרית אירעה ביום חמישי, 30 ביולי. כמה ימים לאחר מכן פנה אילן מנס לבית החולים, שם התברר כי יש לו דימום מוחי, ונדרש ניתוח. את ההידרדרות במצבו הוא תולה בפעילים הקוראים לשחרורו של יגאל עמיר, שלדבריו תקפו אותו והיכו אותו קשות.

אילן מנס סיפר בראיון בתחנת הרדיו "גלי צה"ל": הוא ניסה להוריד את השלט הקורא לשחרר את יגאל עמיר, משום ש"לא היה מוכן לשאת את זה". "אני פשוט לא יכול לראות דברים כאלה בשקט", אמר בראיון. "לא מעניין אותי מה אומר החוק ומהן הפרשנויות המשפטיות". לדברי מנס, תקפו אותו כעשרה אנשים (בתחילה הוא נקב במספר קטן יותר של תוקפים, אך לאחר מכן "אנשים שהיו במקום" אמרו לו שהיו עשרה), וחבטו את ראשו בכוח במדרכה. "לא היה שום דיון בשאלה אם מותר להוריד את השלט", מדגיש מנס. "הפילו אותי בכוח על הקרקע, הראש נחבט במדרכה. הם החזיקו אותי ובעטו בכל הכוח בגופי". לאחר התקרית פנה אילן מנס לתחנת המשטרה במבשרת ציון, שם הוא מתגורר, והגיש תלונה על תקיפה.

מיכאל אייזנשטיין, אחד ממארגני האירוע, מתאר את מה שקרה אחרת: "הכול התחיל מהסכין. היו שם הרי ילדים (הכוונה לבני נוער שהשתתפו באירוע למען שחרורו של יגאל עמיר – הערת המערכת), והוא התחיל בכך שהיכה ילדים, העליב אותם ואיים עליהם תוך שהוא מנופף בסכין. הוא זז בחדות רבה, הוא פנסיונר כזה חטוב, מהיר, בכושר גופני טוב. וכשלקחו ממנו את הסכין, עמדתי בינו לבין הילדים בידיים פרושות, כדי שהילדים לא יתקרבו אליו. לילדים אמרתי לא לגעת בו, ואותו ביקשתי להתרחק מאיתנו. ואז הוא הרביץ לי בלסת, ועוד בצורה נבזית, כשהסתובבתי ולא ראיתי את זה. בלסת, מי שמבין, אפילו לא צריך להכות חזק מאוד – אדם רגיל נופל אפילו ממכה חלשה יחסית בלסת. בקושי נשארתי על הרגליים, שאלתי אותו – אני הרי מנסה להפריד ביניכם, אני לא נוגע בך. והוא בצעקות: 'אני אהרוג אותך!' ובאותו רגע איליה הרים את הטלפון כדי לצלם את מה שקורה. הוא זינק כמו פנתר, רצה לנפץ לאיליה את הטלפון".

ד"ר איליה ורשבסקי מבוגר בשנה מאילן מאנס, הוא פנסיונר, פיזיקאי ידוע. מאנס הפיל את ד"ר ורשבסקי ארצה ונפל יחד איתו. "יש לי בערך אותן שריטות כמו לו", מספר ורשבסקי.

לדברי איליה ורשבסקי, כשהגיע למקום ההפגנה, התנהג אילן מאנס בהיסטריה ובתוקפנות, והוא מיד מיהר לחתוך את השלט ממעקה הגשר. בידו החזיק מאנס סכין יפנית (מה שמכונה "סכין יפני") עם להב שלוף, הוא נופף בסכין וצעק לעבר נער בן 15 שעמד ליד השלט: "תסתלק, אחרת אני אכרות לך את הראש". הפעילים לקחו את הסכין והשליכו אותה מהגשר אל הכביש. ורשבסקי החל לצלם את "החרפה הזאת", כלשונו. "הוא תלש ממני את המשקפיים, זרק אותם אל הכביש. חטף ממני את הטלפון וניסה להשליך אותו מהגשר אל הכביש. זינקתי אחרי הטלפון, שנינו נפלנו. אחד החברים שלנו תפס את הטלפון והרחיק אותו. הוא נפל אי שם בקרבת מקום. בזה, למעשה, הסתיימה התגרה, – סיפר איליה ורשבסקי. – והיה גם סרטון שבו בחורים צעירים בועטים לו ברגליים בישבן".

כפי שנאמר לעיל, אילן מאנס הגיע לתחנת המשטרה והגיש תלונה. משתתפי ההפגנה סיימו את האירוע סביב השעה שש בערב, התירו את השלט, אספו את כל חפציהם, וגם מי שנפגעו ממעשיו של מאנס נסעו לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה. מאנס כבר היה שם. אליעזר יהודי ואיליה ורשבסקי מסרו עדויות. הם ביקשו לערוך בדיקת פוליגרף, וכן לתפוס ולבדוק את הקלטות ממצלמות האבטחה החיצוניות המותקנות על הגשר.

נגד אליעזר יהודי ואיליה ורשבסקי הוצא צו מעצר בית לחמישה ימים. בזכות התערבותו של עורך הדין, הצליחו לבטל את המעצר כבלתי מבוסס. גם מיכאל אייזנשטיין, שאילן מנס הכה בפניו, זומן למסור עדות במשטרה – הוא ביקש להגיע לתחנת המשטרה בנתניה, מקום מגוריו, ואישרו לו זאת, אך כשהגיע לחקירה לא חיכה לו איש בתחנה. הוא נאלץ לקחת יום חופש נוסף מהעבודה ולנסוע למבשרת ציון – לתחנת המשטרה שבמקום מגוריו של מנס. ולאחר החקירה הוצא גם נגד אייזנשטיין צו מעצר בית לחמישה ימים. יתרה מזאת, התברר שבמשטרה לא ידעו על ביטול המעצר של שני המעורבים האחרים בתיק. עורכת הדין רוית מוחבר נאלצה להגיע באופן אישי כדי להשיג את ביטול מעצר הבית.

נגד אילן מנס לא ננקטו כל צעדים – ועם התערבותו של גדי איזנקוט החלה המשטרה לגלות מרץ מיוחד, אך רק כלפי קורבנותיו. ב-9 באוגוסט, שבועיים לאחר האירוע, נוספה מגבלה נוספת: לקורבנות התקיפה של אילן מנס נאסר ליצור קשר זה עם זה, ליצור קשר עם מנס ולבקר באזור שבו התרחש האירוע.

לריסה עמיר, אשתו של יגאל עמיר, הדגישה: "אני מזכירה שמטעם המשטרה נמסרה כבר בשבוע שעבר הודעה על כך שאין כל ראיות לקשר בין האירוע בגשר אבו גוש להידרדרות במצבו של מנס שבוע לאחר מכן. וכן על התמיהה בנוגע ל"היעלמות" החלק הראשון של הצילום. אבל זה היה לפני פנייתו הישירה של המועמד שלנו לראשות הממשלה למפכ"ל המשטרה".

איליה ורשבסקי, הזועם על "העיוורון הסלקטיבי" של כלי התקשורת ורשויות אכיפת החוק, אומר: "זה שנתנו לנו חמישה ימי מעצר בית בלי להציג שום אישומים, בלי שום ראיות – זו הפקרות מוחלטת. וזה קרה כי מדובר באיש של איזנקוט, ולאיזנקוט יש סיכויים גדולים להיבחר. ומנס בטוח – הכול מותר לו. הוא השלטון, הוא הבעלים. הייתה תחושה נוראית לחלוטין מהתנהגותו. איך זה ייגמר, לגמרי לא ברור. נעשה לי מפחיד – למה הופכים אנשים שמרגישים כוח ושלטון מאחוריהם. אין לא חוק ולא מצפון".

"במשטרה נתנו לי את העדות שלו, והייתי צריך להשיב אם זו אמת או שקר, – מספר מיכאל אייזנשטיין. – עניתי: הוא שקרן, הוא אפילו לא מסתיר את הבוז שלו, בראיון הוא אומר במפורש שלא אכפת לו מהחוק, ה<שלט> הזה לא ייתלה כאן בכל מקרה. הוא בעל הבית. זהו היחס האמיתי של אדם לחוק: בדמוקרטיה שלו אין לנו זכות להפגנה שקטה. אותנו מותר להכות, את השלטים שלנו מותר לקרוע. זו הדמוקרטיה שלו. אין לנו חופש ביטוי, כי זו המדינה שלו, ואנחנו עבדים שצריכים לציית בשתיקה. אותה אישה, פעילת שמאל, שגם היא בעד חופש ביטוי – בזמן הבלגן רצה לצד השני כדי לחתוך את השלט שלנו. בדיוק כמו אילן. היא עוד צעקה שפגענו באקולוגיה. במה פגענו? היו שם החפצים שלנו, התיקים שלנו, וכשעזבנו לקחנו הכול. לקחתי אליהם את אילן, אמרתי: 'הרי אתם רואים מה הוא עולל כאן. הוא הכה אותי. קחו אותו'. והפעיל השלישי, אשכנזי כזה רגוע, אמר לי: 'אם היינו כאן יותר, בכלל היינו הורגים אתכם'".

תיאור האירועים בגרסתו של אילן מאנס פורסם בהרחבה בכלי התקשורת בישראל. הצד של הפעילים למען שחרורו של יגאל עמיר לא קיבל זכות דיבור. יגאל עמיר הפך זה מכבר, בהיסטוריה הישראלית החדשה, למקבילה של "החטא הקדמון" של מחנה הימין. לצד זאת, יצחק רבין נתפס בחברה הישראלית כקורבן כפרה של מחנה השמאל.

אסור אפילו להזכיר הקלה כלשהי כלפי יגאל עמיר. שאיפתם של הפעילים להביא לשחרורו לאחר יותר משלושים שנות מאסר, או לפחות להקלה בתנאי כליאתו, נתפסת בעיני רבים בחברה הישראלית כאבסורד הראוי לכל גינוי.

ללא ספק, רצח ראש הממשלה הוא פשע נורא, ויש לעשות כל שניתן כדי שאפילו מחשבה על כך לא תעלה בדעתם של אנשים. כנראה שהמערכת פועלת באותה נוקשות גם כלפי פעילת המחאה תמר גרשוני, שארגנה קשר לרצוח את ראש הממשלה בנימין נתניהו וניסתה להשיג לשם כך משגר רקטות מסוג RPG. לא כך? מדוע? "זה משהו אחר"? אותו "אחר" כמו הזכות להפגין, זכות קדושה של מחנה השמאל, אך מגונה כשמדובר בימין? כמו הזכות לחופש ביטוי וליחס הוגן מצד המשטרה ומערכת המשפט?

מטהו של גדי אייזנקוט, בתגובה לבקשה להגיב על המצב, שלח קישור לפרסום התגובה הרשמית: "אנו שולחים איחולי החלמה מהירה לאילן מאנס, שהותקף באכזריות בעת שניסה להסיר שלט הקורא לשחרורו של יגאל עמיר, וכעת מאושפז בבית החולים עם פציעה קשה. יו"ר המפלגה גדי אייזנקוט שוחח עם אילן לאחר התקיפה ותמך בו. על המשטרה לפעול לאלתר כדי לעצור את התוקפים ולהעמידם לדין".