פסילות, אופוזיציה מסוכסכת ו"האופציה הירדנית" של ליברמן: סיכום השבוע

את הכתבה הכין הפרשן המדיני של Newsru.co.il גבי וולפסון

שבוע פוליטי קצר אך עתיר אירועים, שנפתח ביום כיפור ומסתיים בחג הסוכות, קירב את מערכת הבחירות אל שלבה המסיים. ראש הממשלה יצא לעצרת הכללית של האו"ם, שם ציפו לו קבלת פנים צוננת והפגנות מחאה – ובהן של פעילים ישראלים משמאל. יו"ר "הליכוד" ניסה לנצל את האווירה העוינת בניו יורק לטובת מערכת הבחירות שלו. מעטים משתווים לראש הממשלה נתניהו ביכולת להפיק רווח פוליטי מאווירה של עוינות כללית. אווירת "מצדה" מגייסת את כל כוחותיו של בנימין נתניהו

בתוך כך, בירושלים דנה ועדת הבחירות המרכזית בשאלה את מי לאשר ואת מי לא לאשר לבחירות לכנסת ה-26. כמו בכל דבר בארצנו, ההכרעה הסופית נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק. ואולם עוד לפני שבג"ץ יקבל את החלטתו, ההשלכות הפוליטיות של הדיון בהשתתפותן של מפלגות כאלה או אחרות בבחירות כבר החלו לתת את אותותיהן.

באופוזיציה, מצדם, מפגינים ניסיונות לגבש טקטיקה אחידה ובראש ובראשונה להפסיק את העימותים. השבוע נפגש ליברמן עם אייזנקוט, ובמוצאי שבת מתוכננת פגישה של ראשי האופוזיציה בביתו של יאיר לפיד.

בתוך כך, אביגדור ליברמן מחזיר לחיים את "האופציה הירדנית" לפתרון הסכסוך עם הערבים הפלסטינים. יש הקוראים להצעתו של ליברמן לא יותר מקומבינה פוליטית, ומזכירים את תוכנית "חילופי האוכלוסין" שלדעתם נגנזה לעד.

33 ימים לפני הבחירות, הסקרים אומרים בעקביות מדכדכת רק דבר אחד – גורלן תלוי בעופר וינטר וביואז הנדל. לפי רוב הסקרים, שניהם עוברים את אחוז החסימה, אך נותרים באזור הסכנה. בשעה 22:00 ב-27 באוקטובר יופנו מבטי הבוחרים בראש ובראשונה לתוצאות שישיגו דווקא המפלגות הללו.

"הדמוקרטים" נגד אבו שחאדה: טעות או חישוב?

הדיון בבקשות לפסול מפלגות כאלה או אחרות מהשתתפות בבחירות מתנהל תמיד לפי אותו תסריט. ועדת הבחירות המרכזית, שמורכבת על בסיס עקרון הייצוג הפוליטי, מחליטה לאסור על המפלגות הערביות, או לכל הפחות על נציגיהן הפעילים במיוחד, להתמודד לכנסת. השאלה עוברת אוטומטית לדיון בבית המשפט הגבוה לצדק, ובג"ץ מחזיר את האנטי-ציונים לכנסת. "אין תשתית ראייתית מספקת", קובעים השופטים. "הדמוקרטיה הישראלית חזקה דיה כדי לעכל את הדעות והאמירות השנויות ביותר במחלוקת", הם מוסיפים. והכול חוזר לקדמותו.

סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, הקובע כי מפלגות ומועמדים השוללים את זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית, וכן התומכים בגזענות או במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, אינם רשאים להתמודד לכנסת, נותר אות מתה. (חריג נעשה כשמדובר בקיצונים יהודים; עליהם, למשל על מיכאל בן ארי, הסובלנות של שופטי בג"ץ אינה חלה).

הפעם הכול היה כמעט כרגיל, אבל רק כמעט. כמעט – משום שישראל עברה את הטרגדיה של 7 באוקטובר, ונראה שהאמירות ה"אקסטרווגנטיות" בנושא מצד יו"ר מפלגת בל"ד סאמי אבו שחאדה הגדישו את הסאה לא רק אצל הפוליטיקאים, אלא גם אצל היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. מתוך הבנת מצב הרוח בציבור ורגישות אליו שאינה נופלת מזו של הפוליטיקאים, ראשי המערכת המשפטית מבהירים כי יתמכו בפסילתו של אבו שחאדה. רק בו, אך לא במפלגתו ולא ברשימה המשותפת. רק אבו שחאדה.

לתוך המדורה הפוליטית שמאיימת להתלקח במגזר הערבי יצקה שמן מפלגת "הדמוקרטים", שנציגיה בוועדת הבחירות המרכזית תמכו בפסילת אבו שחאדה. קשה לומר מה הניע את הצעד הזה, שעורר ביקורת חריפה במיוחד מצד מצביעים ופעילים רבים. סביר להניח שיאיר גולן החליט להיאבק כך בתדמיתו כרדיקל שמאלני. אלא שאין ארוחות חינם, והמחיר עלול להיות כואב מאוד.

על פי תוצאות סקרים שפורסמו, לא פחות מ-5% מהמצביעים במגזר הערבי התכוונו להעניק את קולם למפלגת "הדמוקרטים". כפי שאמר לי בשידור ערן זינגר, פרשן "כאן" לענייני ערבים, החלטת "הדמוקרטים" עוררה סערת זעם שעלולה לעלות לגולן באלפי קולות, אם לא בעשרות אלפים. לאן ילכו הקולות האלה – בשלב זה אף אחד לא יודע. האם המצביעים הזועמים יחליטו להישאר בבית, או שיחליטו להעניק את קולם לרשימה המשותפת? את התשובות לשאלות האלה נקבל אחרי הבחירות. לעת עתה דבר אחד ברור: בניסיון למצוא דרך אל לבם של מצביעי השמאל המתון, "הדמוקרטים" וגוש האופוזיציה עלולים לאבד קולות קריטיים של מצביעים ערבים. קולות שיינתנו לרשימה המשותפת לא יועילו למי שרוצים להביא לחילופי שלטון, משום שיוסף ג'בארין ועמיתיו, גם בלי סאמי אבו שחאדה, אינם מועמדים להשתתפות בקואליציה.

במצב הזה עמדתה של "יש עתיד" נראית הגיונית הרבה יותר. נציגי המפלגה סירבו להשתתף בהצבעה בסוגיה הנפיצה של עתיד המפלגות הערביות. אם לנסח מחדש אמירה ידועה של אריאל שרון, עדיין לא היה פוליטיקאי שהתחרט על הצבעה שלא השתתף בה.

האופוזיציה: תהליך שלום או שינוי אמיתי?

השבוע ראשי האופוזיציה פתחו ב"תהליך שלום". אביגדור ליברמן נפגש עם גדי אייזנקוט, ובשבת הקרובה צפויה פגישה "ידידותית" של ראשי האופוזיציה בביתו של יאיר לפיד בתל אביב.

בכל גוש מתנהל מאבק בין המפלגה הגדולה ובין הלוויינים הקטנים. האופוזיציה הנוכחית אינה יוצאת דופן. למרות ההצהרות הבטוחות של אייזנקוט ועמיתיו במפלגת "ישר", הסיכוי שגוש האופוזיציה בלי המפלגות הערביות יצליח לגייס 61 מנדטים ומעלה נותר קלוש. במצב הזה מקבלת שאלת המפלגה הגדולה בכנסת משמעות קריטית. אייזנקוט משוכנע שאם הפער בין "ישר" ל"ליכוד" יהיה גדול, האופוזיציה (ליתר דיוק אייזנקוט עצמו) תקבל את הזכות להרכיב ממשלה.

זה לא מובן מאליו, בהתחשב בכך שווינטר והנדל אינם מתכוונים להמליץ על אייזנקוט. ובכל זאת, בסביבתו של ראש "ישר" שולטת תיאוריית המפלגה הגדולה.

הבעיה ביישום התיאוריה הזו היא שניתן לממש אותה בפועל רק על חשבון מפלגות מאותו גוש. הסיכוי לנגוס בקולות מצביעי הקואליציה נמוך מאוד, ואייזנקוט יצטרך להכריע: האם להסתפק בהתקפות על "הליכוד" או להמשיך להתעמת עם מפלגות בתוך הגוש שלו עצמו.

ליברמן ובנט, ובמידה פחותה גולן, מגנים על האינטרסים שלהם. "ביחד" ממשיכה לאבד מנדטים, ובאחד הסקרים היא מקבלת 12 בלבד, וגם ישראל ביתנו אינה מוסיפה "משקל". בתנאים אלה ל"משא ומתן השלום" בתוך הגוש יש אופי הצהרתי בעיקר.

למרבה האירוניה, גוש הקואליציה עושה לאייזנקוט שירות גדול. "עמך ישראל" גוזלת מנדטים מ"הליכוד" (וגם מישראל ביתנו), מה שמוביל להיחלשות המפלגה המובילה בקואליציה ולהגדלת הפער בינה לבין "ישר". ב"ליכוד" טרם מצאו תרופת נגד. הטקטיקה לשלבים האחרונים של הקמפיין תגובש לאחר שובו של נתניהו מארה"ב.

"האופציה הירדנית": תוכנית מדיניות חוץ או מניפולציה לקראת הבחירות

אביגדור ליברמן הציג לא פעם יוזמות מדיניות רחבות היקף, שאפשרו לו לתפוס עמדה נפרדת על רקע השחקנים האחרים. חלק מהרעיונות הללו זכו מאוחר יותר לפיתוח בצורה כזו או אחרת: כבר בתחילת שנות ה-2010 הוא דיבר על הסדר אזורי עם מדינות ערב, ולאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" קרא לתקיפה מקדימה באיראן. הצעות אחרות נותרו בעיקר סיסמאות פוליטיות שנחרטו בזיכרון – "בלי נאמנות אין אזרחות", רעיון חילופי השטחים והאוכלוסין ושורה של יוזמות נוספות.

השבוע הציג ראש ישראל ביתנו את תוכניתו ל"העברת השליטה בשטחי A ו-B לירדן". על התוכנית עצמה אין טעם לדבר. כאן, כמו שנאמר בבדיחה הידועה, נותר רק לשכנע את רוטשילד. ו"הרוטשילד הירדני" לא ראה אפילו בחלום הבלהות הגרוע ביותר מצב שבו הוא לוקח על עצמו את הטיפול במיליון וחצי ערבים פלסטינים. אבל מהבחינה הפוליטית ההצעה הזו חשובה. ליברמן לא רק נבדל מאייזנקוט, שמשמיע אמירות כלליות על עתיד יהודה ושומרון, ולא רק מתרחק מגולן, שמציע להתחיל בהיערכות לנסיגה אזרחית חד-צדדית מיהודה ושומרון. ליברמן מסמן עמדה שגם בנט, גם וינטר ואפילו לפיד יכולים לאמץ כבסיס לעמדתם. הגוש הימני בתוך גוש האופוזיציה ממשיך לקבל צורה. בשלב זה לא מדובר בברית פוליטית, אבל קווי המתאר האידיאולוגיים המשותפים מתגבשים כדי לשמר את האפשרות לאיחוד פוליטי.

נתניהו באו"ם: פנייה לעולם או לבוחר?

הדבר היחיד שבאמת הפריע לראש ממשלת ישראל בביקורו בארצות הברית היה היעדרה של פגישה עם הנשיא טראמפ מלוח הזמנים. בכל השאר נתניהו היה מרוצה מהכול, כולל האולם הריק של מושב העצרת הכללית של האו"ם, שבפניו נאם ב-24 בספטמבר בערב. זה היה כתב אישום נגד מי שאינם תומכים בישראל וקריאת קרב למי שתומכים בו בתוך המדינה. "אין לנו ברירה אחרת", הסביר למי שהאזינו לו בוושינגטון, בלונדון ובברלין. "אין לנו ברירה אחרת" (מלבד לאפשר לו להישאר בשלטון), אמר למי שהאזינו לו בירושלים, בפתח תקווה ובחיפה. זה היה נאום בנוי היטב, אך נטול הברק הרגיל. נתניהו כבר אינו מדבר על שלום עם ערב הסעודית ואינו שוקע בחלומות על מזרח תיכון חדש. אך בנאום הזה היה כל מה שתומכיו היו רוצים לשמוע מעל בימת האו"ם.

ראש "הליכוד" שב לישראל אל בעיות מערכת הבחירות, ושתי המרכזיות שבהן: הסקרים ועופר וינטר, כאשר בסביבתו של נתניהו משוכנעים שהבעיות הללו קשורות זו בזו. ב"ליכוד" לא התקבלה החלטה אם להמשיך "להטביע" את וינטר או להניח לו ולהתמקד בגיוס מצביעים שעוד אפשר "להוריד מהגדר" עד 27 באוקטובר. החלטה אחת, עם זאת, נראית כמעט סופית - הסכם עודפי קולות בין "הליכוד" ל"עמך ישראל" לא יהיה. נתניהו וסמוטריץ' יחתמו על הסכם שאליו כבר הגיעו דה פקטו. וינטר ובן גביר יחלקו ביניהם את מה שנותר.