בית הדין הארצי לעבודה: הוכרו יחסי עבודה בין מתנדב לקהילת עדי יהוה

גבר שעבד במשך 16 שנה בקהילת עדי יהוה במשרה מלאה וללא שכר לא היה מתנדב מבחינה משפטית, אלא עובד שכיר.

מכאן נובע כי מגיע לו שכר עבור שבע השנים האחרונות – בגבולות תקופת ההתיישנות – ותשלומים סוציאליים עבור כל תקופת העבודה.

לפסיקה עשויות להיות השלכות על אלפי פעילים בקהילות דתיות שונות בארץ, ובהם נזירים נוצרים ונציגים של גופים חרדיים.

עם זאת, הארגונים המייצגים את עדי יהוה צפויים ככל הנראה לערער על ההחלטה בבג"ץ. אחד מטיעוניהם יהיה ככל הנראה אופן קבלת הפסיקה: את הרוב היוו נציגי הציבור החברים בהרכב בית הדין (נציג העובדים ונציג המעסיקים), בעוד שרוב השופטים המקצועיים התנגדו להכרה ביחסי עבודה.

התובע, נסים נחום, הצטרף לקהילה בשנת 2001, בגיל 18 – עד אותה עת כבר היה בקשר עם עדי יהוה ועבר אצלם טבילה עוד כנער. בסוף 2005 הצטרף למרכז "בית אל" בתל אביב, המטה הרוחני והמנהלי של הקהילה בישראל, והתחייב להקדיש את עצמו במלואו לכל משימה שתוטל עליו. בין היתר התחייב להעביר למסגרת המקומית של המסדר את כל ההכנסות מעבודה או ממאמץ אישי העולות על הסכום הדרוש למחייתו, ולהסתפק בתמיכה צנועה מטעם המסדר, בלי לתבוע כל פיצוי נוסף.

מאותו רגע ועד עזיבתו את הקהילה הגיע נחום מדי יום למשרדי המרכז וביצע עבודה קבועה במשך שמונה שעות ביום, חמישה ימים בשבוע: תרגם טקסטים, ניהל צוות הוצאה לאור, עסק בהפקת וידאו, בהקלטת קול ובדיבוב. תמורת זאת קיבל מגורים, מזון, טיפול רפואי ודמי "כיס" מועטים.

בשנת 2021 עזב נחום את הקהילה והגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ובה דרש להכיר בו כעובד שכיר ולשלם לו 764.2 אלף שקל – שכר, פיצוי על שעות נוספות וזכויות סוציאליות עבור שבע שנים, וכן פיצויי פיטורים עבור כל תקופת שיתוף הפעולה. הנתבעים בתביעה היו איגוד "מצפה לישראל", המופקד על פעילות עדי יהוה בישראל, והגוף הבינלאומי של הקהילה – אגודת מגדל השמירה, כתבי הקודש והחוברות.

עדי יהוה הם תנועה דתית שצמחה על בסיס הנצרות: חסידיה מאמינים בישו אך דוחים את תורת השילוש. לתנועה כ-9 מיליון מאמינים ברחבי העולם, ומטה התנועה והנהגתה הרוחנית והמנהלית העליונה נמצאים במדינת ניו יורק.

הקהילה מטיפה לאורח חיים צנוע המבוסס על אמונה, ללא תשלום עבור עבודה וללא רווח מסחרי, ומתקיימת אך ורק מתרומות. ב-87 מדינות פועלים במסגרתה מסדרים של משרתים קבועים, שחבריהם נודרים "נדר ציות ועוני" ומוותרים על תגמול כספי. בישראל יש כ-2,000 מאמינים, מהם כ-100 חברי המסדר, שעליהם עשויה הפסיקה החדשה לחול כתקדים.

קודם לכן דחה בית הדין האזורי לעבודה, בראשות השופטת אירית הרמל, את התביעה וקבע כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעסיק. בית הדין הארצי שינה עמדה זו.

את הערעור קיבל רוב ההרכב – השופטת סיגל דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור ורדה אדוארדס (מטעם העובדים) וברי בר-ציון (מטעם המעסיקים). לדעתם, יש להפריד בין הפעילות הרוחנית שבה עסק נחום מרצונו לבין עבודתו המקצועית היומית בת שמונה השעות, שהתנהלה בדיוק כמו בכל מקום עבודה רגיל: לוח זמנים קבוע, כפיפות לממונה, רישום קפדני של היעדרויות ותוצר עבודה בעל ערך כלכלי ברור. המסמכים על ויתור על זכויות שעליהם חתם נחום, כך נקבע, אינם שוללים ממנו את ההגנות הקבועות בחוקי העבודה.