על שערים פתוחים לסנקציות ועל רשימות מועמדים סגורות לכנסת: הסקירה הכלכלית

עד כמה באמת מוכנה אירופה להרחיק לכת בסנקציות נגד ישראל? ומי נהר בהמוניו לכנסת?

את הכתבה הכין הפרשן הכלכלי של Newsru.co.il מיכאל שפרנוב.

לונדון פתחה את השער לסנקציות

ב-8 בספטמבר הודיע שר החוץ הבריטי אד מיליבנד בבית הנבחרים על איסור ייבוא מוצרים מההתנחלויות היהודיות ב"גדה המערבית" ועל סנקציות נגד חברות ואנשים פרטיים ה"מסייעים" להרחבתן. להצהרה הצטרפו צרפת וקנדה, ואחריהן עוד תשע מדינות: דנמרק, פינלנד, איסלנד, אירלנד, נורווגיה, פולין, פורטוגל, ספרד ושוודיה.

ההשפעה הכלכלית הישירה של ההחלטה הבריטית, שתיכנס לתוקף בעוד כמה חודשים, מזערית ביותר - חלקו של הייצוא מההתנחלויות, הן לבריטניה והן לאיחוד האירופי בכללותו, זניח. בלי להמעיט בחשיבות הנזק לחקלאי בקעת הירדן ולמפעלי אזור התעשייה משור אדומים, החלק שעוסק בסנקציות על "סיוע" מסוכן הרבה יותר.

מה בדיוק ייחשב "סיוע" - רק עבודתם של קבלני בנייה, גם המימון שמעניקים להם בנקים ישראליים, או שמא גם סלילת כבישים בידי חברת הכבישים הממשלתית?

בדאונינג סטריט הודו בגלוי שתוכנה של ההגדרה תלוי בהתנהלות הממשלה הישראלית הבאה. הבעיה היא שלמעשה הדבר יהיה תלוי לא כל כך בהחלטותיה של ממשלה כזו או אחרת בירושלים, אלא בקונסטלציה הפוליטית הפנימית בבריטניה עצמה - ועילה לאי-שביעות רצון מישראל תמיד אפשר למצוא, אם רק רוצים.

במבט רחב יותר, ברמה האירופית הכללית הסיפור מתפתח כבר לא שנה אחת. יחסה המסחרי של אירופה לשטחים שהיא רואה כלא ריבוניים מתחלק לשני סוגים. הראשון - אמברגו מלא (צפון קפריסין, אבחזיה, דרום אוסטיה). השני - "עושים כאילו הכול בסדר" (לקטגוריה הזו נכנסות, מסיבות שונות, סהרה המערבית וטרנסניסטריה). יהודה ושומרון היו במשך זמן רב סוג שלישי, ביניים: סוחרים, אבל בלי העדפות ועם גינוי פורמלי.

דרישות להחמרת היחסים לכיוון אמברגו מלא וסנקציות אחרות ברמת האיחוד האירופי, שנשמעו מדבלין, ממדריד ומאוסלו הרבה לפני 2023, נחסמו בהצלחה בידי בעלות בריתה של ישראל בהרכבים משתנים (גרמניה, איטליה, צ'כיה, אוסטריה, הונגריה). במשך זמן רב זה הספיק, משום שרווחה התפיסה כי יחסי סחר החוץ נתונים בסמכות בריסל ולא בסמכות הממשלות הלאומיות.

המצב השתנה ב-2024, כאשר בית הדין הבינלאומי לצדק של האו"ם נתן חוות דעת מייעצת בדבר אי-חוקיות הנוכחות הישראלית ב"גדה המערבית", ופתח בכך פרצה שבה ניצלו הממשלות העוינות ביותר לישראל כדי להעביר את סוגיית הסנקציות לפסים לאומיים.

מהר ובנוקשות רבה יותר מכולן פועלת הולנד: מ-22 בספטמבר השנה החוק שקיבלה האג אוסר לא רק על ייבוא אלא גם על שירותי תיווך, נכנס לתוקף בלי תקופת מעבר גם לגבי משלוחים שכבר נרכשו, ומקיף בנוסף גם את רמת הגולן, שאינה קשורה כלל ל"שאלה הפלסטינית". באותו כיוון, במהירויות שונות, נעות ספרד, אירלנד, איסלנד, נורווגיה ובלגיה.

ואז נכנס לפעולה אפקט "כאב הראש המיותר". ליבואן ברוטרדם, ואחר כך בבריסל או בלונדון, פשוט לא יתחשק לברר היכן בדיוק גודלו התמרים – בחוף הצפוני "הכבוש" של ים המלח או בחוף הדרומי שאינו כבוש. פשוט יותר לא להסתבך בכלל. לכן פוטנציאל הנזק האמיתי ליצוא הישראלי רחב בהרבה מהמינימום שנכלל רשמית באיסורים כרגע, גם אם איננו מדברים על סנקציות משניות בגין "סיוע".

לצערי, בעתיד הנראה לעין המצב לא ישתפר – כל עוד פועלת מערכת הגבולות שנבנתה אחרי מלחמת העולם השנייה, תמיד יימצא תירוץ לפתיחה הולכת וגוברת של ה"שערים". לישראל נותר לתמרן: לסייע באופן פעיל ליצואנים ולבנות בריתות תוך התחשבות בחילופי ממשלות – קולומביה וסלובניה הן דוגמה מוחשית לכך שהטון יכול להשתנות במהירות.

גרוע מכך, מגמות מדאיגות ניכרות גם ביחסים עם בעלות ברית מסורתיות ואמינות. מפלגת הימין הקיצוני AfD, שאחרי הצלחתה ההיסטורית בבחירות בסקסוניה-אנהלט ממשיכה לחתור לשלטון בגרמניה, מפולגת בסוגיית ישראל: אף שהעמדה הפומבית שלה נותרת פרו-ישראלית, הרטוריקה של יושב ראש המפלגה עצמו, טינו חרופאלה (Tino Chrupalla), בנוגע לעזה ולאיראן הולכת ונעשית בלתי ניתנת להבחנה מהרטוריקה של השמאל של Die Linke. תמונה דומה, בשינויים המתחייבים מהמציאות השונה, נוצרת גם בוושינגטון: האגף האיזולציוניסטי של MAGA – טאקר קרלסון, קנדיס אוונס, חבר הקונגרס תומאס מאסי – מתקרב לאגף הפרוגרסיבי של הדמוקרטים בספקנות כלפי התמיכה הבלתי מסויגת בישראל. מתקבלת כמעט פרסה קלאסית: בעלות בריתה המסורתיות של ישראל נשענות על הממסד הצנטריסטי, שהולך ונחלש במדינות הידידותיות לישראל.

המשמרת החדשה

ביום שלישי (8 בספטמבר) נסגרו בישראל רשימות המועמדים לבחירות לכנסת ה-26, שייערכו ב-27 באוקטובר. לוועדת הבחירות הוגשו 38 רשימות – שתיים פחות מאשר ב-2022, ופחות משמעותית מהשיא של 47 ב-2019, אך לפי הסקרים של השבועות האחרונים רק ל-12 עד 14 מהן יש סיכוי ממשי להיכנס לכנסת. לפי הערכותיי, הרכב הפרלמנט יתחדש אחרי ההצבעה בכשליש, והיה מעניין לבדוק מי בדיוק מתמודד על המקומות החדשים האלה.

בהסתמך על אותם סקרים, בדקתי את הביוגרפיות של 91 מועמדים שמעולם לא נבחרו לכנסת ונמצאים כעת במקום ריאלי או ריאלי בפוטנציה ברשימה – למשל במקרה של הפעלת "החוק הנורווגי". אבהיר מיד: הקבוצות שלהלן אינן מוציאות זו את זו – יש מי שנכנס ליותר מקטגוריה אחת, כך שהסכום האריתמטי שלהן גדול מ-91 המקוריים.

אחת התופעות הבולטות במחזור הזה היא מספר גדול של פקידי קריירה: 8 אנשים – מהדרג הבכיר של שירות המדינה, ועוד 7 – מהנהלות הרשויות המקומיות (פקידים, לא פוליטיקאים מוניציפליים). ככל שזיכרוני מגיע, לפחות ב-20 השנים האחרונות לא הייתה כניסה כה המונית של בירוקרטים מקצועיים לפוליטיקה הישראלית.

מדובר באנשים שמכירים היטב את המנגנון הממשלתי מבפנים ויודעים לנסח חוקים איכותיים ומדויקים מבחינה משפטית, ולכן איני יכול לומר שאני מתנגד לכך לחלוטין. ובכל זאת, פקיד ופוליטיקאי הן שתי מקצועות הדורשים סוג אחר של חשיבה ואופי. איני מתכוון להטיח האשמות גורפות, אך בממוצע הביורוקרט הקלאסי נוטה יותר להזדהות עם המדינה על חשבון האינטרסים של האזרח הבודד.

מאותה סיבה, אגב, אני תמיד מתייחס בביקורתיות לנהירה ההמונית של גנרלים בדימוס וראשי שירותי ביטחון ישראלים לפוליטיקה (בכנסת הנוכחית החליטו לנסות את כוחם בפוליטיקה 10 אנשי צבא קבע ועובדי גופי ביטחון אחרים). הם צמחו והתעצבו במערכת היררכית שבה פקודה אינה נתונה לוויכוח, וההחלטות מתקבלות למעלה ומועברות למטה - ואילו בכנסת כמעט שום דבר לא עובד כך: שם צריך להגיע להסכמות מדי יום, להתפשר ולשכנע אנשים שאינם מחויבים כלל לציית.

לצערי, בניסיון ניהולי ממשי במגזר הפרטי יכולים להתגאות רק 10 אנשים מבין החדשים.

הקבוצה הגדולה ביותר - 33 איש - היא של מייסדים ומנהלי עמותות ופעילים חברתיים, כלומר נציגי המגזר השלישי במשק, ואין בכך כדי להפתיע לנוכח הזעזועים החברתיים של שלוש השנים האחרונות.

אחריהם באים 23 פעילי מפלגות ו-18 נציגי המקצועות החופשיים, רובם עורכי דין. ל-11 איש יש ניסיון בעבודה במערכת החינוך (חלקם בחינוך החרדי שאינו ממלכתי), 4 עבדו בתקשורת לפני שפנו לפוליטיקה, ו-2 מייצגים את האקדמיה הישראלית. אף שבאופן פורמלי אף אחד מהחדשים הפוטנציאליים אינו חקלאי, לפחות שישה מהם קשורים לענף החקלאות.