סיכום השבוע: "הליכוד" בלי "רוסים", אייזנקוט בלי תמיכה בגוש וחרדים חדשים

את הפרסום הכין הפרשן הפוליטי של Newsru.co.il גבי וולפסון

ב-8 בספטמבר בשעה 22:00 יצא לדרך מסע הבחירות. כל מה שהתרחש עד אז היה הכנה, פרלוד, תמרונים טקטיים בניסיון למקם את הכלים על לוח השחמט בצורה המשתלמת ביותר. לאחר שהמשא ומתן, הוויכוחים והמניפולציות סביב רשימות המועמדים הסתיימו, מתחיל המשחק עצמו. 46 ימים עד הבחירות, 46 ימים של מלחמה על קולות הבוחרים.

ההפתעה המרכזית בשלב האחרון של תהליך גיבוש רשימות המועמדים הייתה העובדה שלא קרה שום דבר מפתיע. איחוד "הציונות הדתית" עם "זהות" היה כמעט הברית היחידה שנוצרה ממפלגות הימין ומשברי מפלגות הימין. אייזנקוט ובנט החליטו ללכת כל אחד בדרכו. חילי טרופר, כפי שהיה צפוי מרגע הקמתה של מפלגת "הבית הציוני" המנוחה, הצטרף ל"ישר". יועז הנדל נאלץ לבחור מבין מה שנותר, וכרת הסכם טכני עם ירון זליכה.

וגם האיש שאליו הופנתה עיקר תשומת הלב בכל הקשור להחלטותיו – אופר וינטר – לא הפתיע, והוא מתמודד לכנסת בכוחות עצמו. ההשלכות והתוצאות של העמידה האיתנה הזו יתבררו ב-27 באוקטובר בשעה 22:00, או קצת אחר כך.

הרשימה של נתניהו: בוחרים חדשים או "שמירה על המצודה"?

ראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל בקושי רב את הזכות למנות שמונה אנשים לרשימת "הליכוד" לבחירות. בקושי לא פחות גדול הוא שמר על זכות זו לאחר שהעניק שלושה מקומות לשרים המכהנים – שר החוץ גדעון סער, שר הביטחון ישראל כ"ץ ויו"ר מרכז "הליכוד" (תפקיד שבמקרה זה משקלו רב מכל תיק ממשלתי) חיים כ"ץ. אך לאחר שהגן על זכותו למינויים אישיים, גילה נתניהו שמילוי המקומות הפנויים קשה עוד יותר. כמעט עד לשעות האחרונות בדקו בסביבתו של נתניהו, התווכחו, ולפי כמה דיווחים גם הסתכסכו, בניסיון להגיע להסכמות על זהות המועמדים שיצורפו לרשימה לבחירות.

שתי תפיסות מנחות את מערכת הבחירות של בנימין נתניהו. לפי האחת, "הליכוד" שואף להשיב את קולותיהם של הבוחרים שתמכו במפלגה בבחירות הקודמות ומאז הספיקו להתאכזב ממנה. התפיסה השנייה גורסת שנתניהו התייאש מקבלת קולות חדשים, ומרכז את המאמצים בשמירה על גרעין הבוחרים הבסיסי.

אם לשפוט לפי המינויים לרשימה, ראש הממשלה מנסה לשלב בין שני הכיוונים. אלישע מדן, גיבור המלחמה ברצועת עזה, ויעקב ברדוגו, גיבור השידורים של ערוץ 14, ממחישים בצורה הבולטת ביותר את שתי המגמות. גם צירופו לרשימה של דוד פיטר, אחד מעורכי הדין הידועים והפופולריים ביותר במחנה הימין, הוא סוג של סמל. "הרפורמה המשפטית לא מתה, אני מכניס לרשימה את אחד מהאפולוגטים הבולטים שלה" – כך, למעשה, אמר נתניהו לאנשי הליכוד.

ראש הממשלה חש קרוב לוודאי תחושות מעורבות עם סיום גיבוש הרשימה. מצד אחד, ספק אם נתניהו יכול היה להפיק מהמצב הזה יותר, ומצד שני, בכך בדיוק טמונה חולשתו: אף אחד מהכוכבים שניסה לצרף לרשימתו לא נענה להצעה. לא גבי אשכנזי, לא יוסי כהן, לא יובל שטייניץ ולא משה כחלון הסכימו לשוב ולהיות חברי כנסת מטעם "הליכוד". לא תעודת הצטיינות למפלגת השלטון לקראת הבחירות.

ויש לציין שלראשונה מזה יותר משני עשורים, אין ברשימת "הליכוד" אף מועמד דובר רוסית במקומות ריאליים. בתקופת הניסיונות המייסרים של נתניהו לאייש את המקומות הפנויים, נאמר לא מעט כי לשר זאב אלקין יש סיכוי ל"קידום" מקומו ברשימה לבחירות. אלא שבסופו של דבר אלקין נותר במקום ה-32, ואף אחד מהמועמדים דוברי הרוסית לא שולב ברשימה. על רקע זה, אמירתו של ראש הממשלה כי הוא הנציג של הישראלים דוברי הרוסית ב"ליכוד", שנשמעה בראיון שהעניק לאחרונה לערוץ 9 (אך נשמעה מפיו גם בעבר), נתפסת כבדיחה לא מוצלחת.

ב"ישראל ביתנו" מיהרו לבנות קמפיין של התקפות על "הליכוד" בשל כך ש"לראשונה בין שלושים המקומות הראשונים ברשימת "הליכוד" אין מועמד דובר רוסית". בהקשר הזה ראוי להזכיר שבין 15 המועמדים הראשונים של "ישראל ביתנו" יש רק ארבעה מועמדים דוברי רוסית לכנסת. פעם ליברמן כינה את מפלגתו "מפלגה ישראלית במבטא רוסי". המבטא הזה נשמע חלש יותר ויותר.

וינטר והנדל: מרכיבי הממשלה או סוסים טרויאניים?

תוצאות הבחירות יהיו תלויות במידה רבה בהצלחותיהן (או בכישלונותיהן) של שתי מפלגות: "עמך ישראל" בראשות עופר וינטר ו"מילואימניקים" בראשות יועז הנדל. לאחר שנותר ללא שותפו הפוליטי חילי טרופר, הנדל התחבר ליארון זליכה, מייסד ויו"ר מפלגת "הכלכלית". אפשר לדון ארוכות במצע של זליכה, אך יש לו בינתיים אותה משמעות כמו להצהרותיו של משה פייגלין שהוא דורש את משרד הביטחון. התשובה רק לשאלה אחת באמת חשובה: האם המפלגה עוברת את אחוז החסימה או לא. וכאן הכול פשוט.

באגף הימני יש שתי רשימות לבחירות: "הציונות הדתית" – "זהות" של סמוטריץ'-פייגלין ו"עמך ישראל" של וינטר. מפלגתו של הנדל משתייכת לימין רק משום שהיא דוחה נחרצות ברית עם רע"ם ואינה מוכנה להיות הקול ה-61 בקואליציה של אייזנקוט. כדי שאייזנקוט לא יוכל להרכיב קואליציה, כל שלוש המפלגות הללו צריכות לעבור את אחוז החסימה, או שאחת מהן צריכה לפרוש מהמרוץ מתוך הנחה שמצביעיה יתפזרו בין מפלגות גוש הקואליציה. כישלון של אחת משלוש המפלגות הללו מקרב במידה ניכרת את אייזנקוט ל-61 מנדטים. אם ייכשלו שתיים, וזה לא מן הנמנע – במטה מפלגת "ישר" יוכלו לצנן את השמפניה.

אם לחנדל לא היו חלופות של ממש מלבד לפרוש מהמרוץ, הרי שלוינטר היו חלופות ואפשרויות עד הרגע האחרון ממש. עוד כמה שעות לפני הגשת רשימות המועמדים ניסה ראש הממשלה בנימין נתניהו לשכנע אותו להסכים לשלל רעיונות והצעות. משלא הצליח, עבר נתניהו לטקטיקה מוכרת היטב, אף כי לא תמיד אפקטיבית, וניסה לחסל פוליטית את "עמך ישראל". בבחירות אפריל 2019 נקט נתניהו טקטיקה דומה כלפי מפלגת בנט-שקד. אז מאמציו נשאו פרי: "הימין החדש" לא עברה את אחוז החסימה. אך לנתניהו חסרו כמה מנדטים והוא לא הצליח להרכיב קואליציה. לא ברור שהלחץ על וינטר יוביל אותו להחליט לפרוש מהמרוץ. לעומת זאת, כישלון בבחירות אפשרי, על כל המשתמע מכך. כדי להפגין את יחסו לוינטר, מיהר נתניהו לחתום על הסכם עודפים עם "הציונות הדתית". "עמך ישראל" חתמה על הסכם עם "עוצמה יהודית".

נכון לעכשיו, הסקרים אינם מבשרים טובות למפלגות האגף הימני. ארבעה מנדטים לכל אחד מחנדל ומוינטר, וחמישה מנדטים שגורפים סמוטריץ' ופייגלין, עלולים בקלות להפוך לאפס אצל כל אחד מהם. האגף הימני מחזיק על חוט השערה, ואם ייקרע החוט הזה, הוא עלול להפיל לתהום שישה עד תשעה מנדטים ולהושיב את גדי אייזנקוט בכיסא ראש הממשלה - אם יאפשרו לו זאת שותפיו לגוש.

אייזנקוט וליברמן: מאבק על ההנהגה

ככל שעובר הזמן, כך קשה יותר להבין כיצד בדיוק בנוי גוש האופוזיציה. או ליתר דיוק, קשה יותר ויותר לכנות אותו גוש אחד. אילו היה מאדימאי מגיע השבוע לאירוע של ישראל ביתנו, שבו הוצגה רשימת המועמדים, ושומע את נאומו של אביגדור ליברמן, הוא היה מגיע בהכרח למסקנה שיריבתו המרכזית של ליברמן היא מפלגת "ישר". ההחלטה של ישראל ביתנו לחתום על הסכם עודפים דווקא עם מפלגת "ביחד" כבר לא הפתיעה איש. ליברמן מרחיק את עצמו מאייזנקוט ומותיר לו אפשרות אחת בלבד - לחתום על הסכם עודפים עם יאיר גולן, היחיד בגוש האופוזיציה שהכריז כי הוא רואה באייזנקוט את מועמדו לתפקיד ראש הממשלה. הצירוף הזה העמיד את אייזנקוט תחת אש של מפלגות הקואליציה. "אמור לי עם מי יש לך הסכם ואומר לך מי אתה", מצהירים בליכוד, כצפוי.

ליברמן ממשיך לפעול בשני כיוונים בו-זמנית. "הדבר המסוכן ביותר הוא הקניבליזם בתוך הגוש", הוא מצהיר, וממשיך לתקוף את אייזנקוט על נכונותו להתפשר עם החרדים, על נכונותו להקים ממשלת מיעוט ועל כך שאף פעם לא הצהיר שלא יצטרף לממשלה עם נתניהו.

אייזנקוט, מצדו, יוצא מנקודת הנחה שדיבורים הם דיבורים, אך כשיגיע הזמן לקבל החלטות, השאיפה להוציא את בנימין נתניהו ממשרד ראש הממשלה תתברר כחזקה מכול.

"נקבל את תמיכתם של רוב המפלגות הציוניות ולא נאפשר לנתניהו להישאר ראש ממשלת מעבר", אמרה ב"כאן רק"ע" אושרת גני גונן, מספר תשע ברשימת "ישר". לאמירה הזו יש משמעות כפולה: ב"ישר" מתכוונים להעמיד את בנט וליברמן בפני דילמה: או שאתם, חברים, מסכימים לממשלת מיעוט (כן, בתמיכה שבשתיקה של רע"ם והרשימה המשותפת), או שתתויגו כמי שמנציחים את שלטונה של "ממשלת 7 באוקטובר". ככל שהגוש יתקרב ל-61 מנדטים, כך יישמעו נימוקיו של אייזנקוט "משכנעים" יותר.

על תוכניותיו של ליברמן איש לא באמת יודע דבר. כמעט שאין ספק שהקריאות שנשמעו בהשקת הרשימה, "הו-הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא" (הו-הא מי זה בא,ראש הממשלה הבא), ישתקפו בהמלצות אצל הנשיא. אבל "מפת דרכים" שתוביל את ליברמן לכיסא ראש הממשלה אין מי שיוכל לשרטט, ובמערכת הפוליטית מסתובבות התיאוריות והשמועות הפנטסטיות ביותר, ובהן גם כאלה הנוגעות לחידוש אפשרי של השותפות בין אביגדור ליברמן לאריה דרעי.

החרדים: ללשכת הגיוס או לאופוזיציה?

עם הגשת רשימות המועמדים לבחירות, הסתיים רשמית עידן בפוליטיקה החרדית. משה גפני ואורי מקלב עזבו את הכנסת, ואת מפלגת "דגל התורה" מוביל יעקב אשר. אין לצפות ממנו לגמישות רבה יותר בסוגיית חוק הגיוס מזו שגילה קודמו, אך ייתכן שבזמן הקרוב אשר ואייזנקוט יזדקקו זה לזה. אם אייזנקוט לא יקבל תמיכה מספקת מצד הגוש שלו, יהיה עליו לחפש קשרים ובריתות אחרים. בינתיים מדברים בקול על קשרים אפשריים עם ש"ס, אך גם "דגל התורה" יכולה להיות בת שיח, אם לא שותפה לקואליציה.

מבחינת האינטרסים של יעקב אשר, כל ראש ממשלה הוא שותף למשא ומתן. במאי 2026 נפגש גפני עם אייזנקוט, והצדדים דיברו על אווירה חיובית. כעת, פחות משבעה שבועות לפני הבחירות, כולם מערפלים את התמונה בניסיון לשפר עמדות.

בתוך כך, בציבור החרדי ממשיכים לדון בסיכוייה של מפלגת "הציבור החרדי" בראשות מוטי לייטנר. באף סקר המפלגה הזו אפילו לא מתקרבת לאחוז החסימה, ועם זאת מדברים עליה, כותבים עליה ומתווכחים עליה הרבה מעבר לגבולות המגזר החרדי. ייתכן שבקרב החרדים מתחיל "משהו חדש", כפי שאמר פעם נפתלי בנט.