"מגן אכילס" ואצות מהנילוס: כיצד ישראל נערכת לאיומים חדשים. סקירה כלכלית

ישראל מרחיבה את הייצור הביטחוני מעבר לים, והופכת את ייצוא הנשק לכלי לחיזוק האוטונומיה האסטרטגית שלה. אך משבר מתקני ההתפלה הראה: בעוד התעשייה הביטחונית לומדת לעקוף את "צווארי הבקבוק" שלה, התשתית האזרחית נותרת ערוכה בצורה גרועה לסיכוני האקלים החדשים.

את הסקירה הכין מיכאיל שפרנוב.

כיצד "מגן אכילס" משתלב במדיניות "סופר-ספרטה"

לפני כשנה בדיוק, כשניתחתי את נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על אוטרקיה ועל "סופר-ספרטה", כתבתי כי למימוש הולם של הרעיון הזה בתחום התעשייה הביטחונית יש לישראל שלושה "צווארי בקבוק" – חומרי גלם, כוח אדם ושבבים.

עסקת הנשק עם יוון שנחתמה השבוע בתל אביב, שבמסגרתה ישראל תגן על יוון תמורת 3 מיליארד אירו באמצעות "מגן אכילס", היא הזדמנות טובה לדבר על האופן שבו ההנהגה הישראלית (ובראש ובראשונה הנהלת משרד הביטחון) מנסה לפתור את הבעיה הזו.

"מגן אכילס" הוא מערך רב-שכבתי של הגנה מפני טילים ונגד מטוסים, המשלב את "קלע דוד", "ברק MX", "ספיידר", מכ"מים של "אלתא" ומערכת פיקוד ושליטה חדשה, שתיבנה במיוחד עבור אתונה ותשלב גם את סוללות ה-Patriot האמריקאיות שברשות יוון. במסגרת העסקה, חברות הביטחון היווניות, ובראשן Hellenic Aerospace Industry ו-Intracom Defense (שבבעלות "התעשייה האווירית לישראל"), יקבלו הזמנה של לא פחות מרבע מהיקף הייצור, כלומר ישמשו קבלניות משנה ישירות של הקונצרנים הישראליים.

דרישת רכש הגומלין היא כמובן תופעה סטנדרטית בעסקאות מסוג זה, אך הן רחוקות מלכלול תמיד העברת טכנולוגיה וייצור חלק מהאמצעים במדינה המזמינה. עם זאת, הקונצרנים הביטחוניים הישראליים, בברכת משרד הביטחון, נוקטים בצעד הזה ביתר קלות ממתחריהם (וכך זוכים ליתרון נוסף במכרזים), וכשהדבר מתאפשר אף מרחיבים את נוכחותם הייצורית שלהם בחו"ל באמצעות הקמת חברות-בת או מיזמים משותפים.

עסקאות אסטרטגיות עם גרמניה ("חץ-3") ועם פינלנד ("קלע דוד"), שלא כללו העברת טכנולוגיה וקווי ייצור, אפשרו להוזיל את עלות הייצור של טיל בודד גם עבור ישראל. עסקאות כמו זו היוונית מאפשרות להרחיב את קווי הייצור ולעקוף את צווארי הבקבוק.

מנכ"ל משרד הביטחון אמיר ברעם מנסח את האסטרטגיה הזו בפומבי כבר חודשים אחדים: עסקאות הייצוא נחוצות לא רק בשביל הכסף, אלא כדי להרחיב פיזית את קווי הייצור, הן בתוך המדינה והן מחוצה לה.

לאסטרטגיה הזו משתלבים המפעל המשותף של "אלביט" ושל SDPR הסרבית לייצור כטב"מים הנבנה בשימאנובצי, ועסקת "רפאל" המקודמת לייצור רכיבים של "כיפת ברזל" באוסנבריק, שגרמניה מעוניינת בה כמעט יותר מהקונצרן הישראלי לשם שימור מקומות עבודה.

תוך צמצום התלות בוושינגטון, ישראל מקדמת במודע את חיזוק התלות ההדדית של מערכות הביטחון עם מאגר מתגבש ומבוזר של בעלות ברית – מהודו וסרביה ועד גרמניה ויוון – כדי שלא להיוותר עם מחסני נשק ותחמושת ריקים אם לא יספיקו היכולות העצמיות, אך גם לא להיות תלויה במצבי הרוח המשתנים של מעצמה אחת.

מכה ממצרים

תרחישי השלב הראשוני של המלחמה תיארו שיתוק של התשתיות כתוצאה ממתקפות טילים של "חיזבאללה" ואיראן. הודות לחיל האוויר הישראלי ולמערך ההגנה מפני טילים, התרחישים האלה לא התממשו. אולם השבוע ספגה אחת התשתיות הקריטיות ביותר של ישראל מכה ממצרים, שמפניה לא יכלו להציל לא צה"ל ולא פיתוחי התעשייה הביטחונית הישראלית.

חמישה מתוך שישה מתקני ההתפלה הגדולים במדינה – אשקלון, אשדוד, שורק א', שורק ב' ופלמחים – הפסיקו לפעול בו-זמנית; רק המתקן בחדרה המשיך לעבוד. הגרסה בדבר מתקפת סייבר (בשבועות האחרונים תועדו מתקפות כאלה על תשתיות קריטיות בארה"ב ובבריטניה) הופרכה במהירות.

הסיבה האמיתית התבררה בסופו של דבר כבעייתית יותר. פריחה של אצות מיקרוסקופיות בדלתא של הנילוס, שנסחפה עם הזרם לאורך החוף ותועדה בתצלומי לוויין של המכון לחקר ימים ואגמים.

האצות קטנות כל כך עד שהן חודרות דרך המסננים המקדימים בכניסה למתקני ההתפלה וסותמות את קרומי האוסמוזה ההפוכה, ומאלצות לעצור את המתקנים. ההשבתה הקשתה על אספקת המים לאזורים שלמים במדינה, פגעה קשות בחקלאות ואילצה לחדש בדחיפות את שאיבת המים מהכנרת הסובלת מבצורת.

פעילות מתקני ההתפלה, גאוות התכנון האסטרטגי הישראלי בעשורים האחרונים, מתאוששת בהדרגה. אך חשוב שהמכה הזו ממצרים לא תיחשב "תופעת טבע שלא נראתה בעשרים השנים האחרונות", כפי שהצהיר השר אלי כהן, משום שאקלים הים התיכון משתנה, הים מתחמם, ותופעות מסוג זה רק ילכו ויתכופפו בתדירותן.

אבהיר מיד: לא אדבר כאן על המאבק בשינוי האקלים, אלא רק על מה שהמומחים מכנים הסתגלות, כלומר על הכנת התשתית הקיימת להשלכות האקלימיות שכבר מתרחשות.

הרי מדובר לא רק באצות, אלא גם במדוזות שבשנים האחרונות משתקות באופן קבוע תחנות כוח, בבעיות הידועות זה מכבר בניקוז שהופכות כל גשם לאיום הצפה, באיום המתגבר של שריפות ובאופן כללי בתנודות חדות יותר בטמפרטורות ובהתכופפות תופעות קיצון.

ודווקא בכל הנוגע להסתגלות התשתיות המצב רע מאוד.

לאותה בעיה של האצות יש פתרון מוכר ומנוסה. מדינות המפרץ הפרסי, החמות הרבה יותר, חוו את אסון המים שלהן כבר בשנים 2008-2009. מאז השקיע האזור במערכות התרעה מוקדמת מבוססות לוויין (עומאן השיקה מודל חיזוי משלה כבר ב-2024) ובסינון מקדים רב-שלבי, המיועד בדיוק לפריחת אצות. בישראל, לעומת זאת, פספסו את הטכנולוגיה הזו אפילו במתקנים שנבנו לאחרונה. תחנת "שורק ב'", הצעירה והמתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית במדינה, שותקה בידי האצות.

תחנות הכוח בחדרה ובאשקלון מאבדות עשרות מיליוני שקלים בשנה בשל השבתה בזמן פלישות מדוזות.

לפני חודשיים פרסם מבקר המדינה דוח נוסף, השלישי בתוך שש שנים, על מוכנות המדינה לסיכוני אקלים. התמונה שהתקבלה מדכאת: 25 מתוך 28 המשרדים והגופים הממשלתיים שנבדקו לא גיבשו תוכניות היערכות ישימות בעלות תקציב, לוחות זמנים ומדדי ביצוע. במנהל להיערכות לשינוי האקלים שבמשרד להגנת הסביבה היו נכון ליולי 2025 שתי משרות פעילות בלבד – אחת קבועה ואחת שהועברה באופן זמני.

תוכניות היערכות מאושרות פחות או יותר קיימות רק במשרד הבריאות ובמשרד הביטחון, אך אצל האחרון צה"ל טרם שולב בתוכנית הזו. כל שאר המשרדים, ובכללם משרדי התחבורה, התשתיות והאנרגיה, ממתינים במלוא מובן המילה בחיבוק ידיים.

תוכנית היערכות לאומית עדיין אין לישראל.